אמנויות לחימה ככלי לטיפול על פי הגישה הנוירו-התפתחותית-תפקודית (NDFA) 

חוסרים בטיפול הקונבנציונלי בלקויות למידה

מקרים רבים של לקויות למידה אצל תלמידי בית ספר מאובחנים לראשונה ע"י סגל ההוראה. פעמים רבות, מוזמנים הורי תלמיד שמתקשה בלימודיו לשיחה בבית הספר, בה מבהירים להם שהילד: "פשוט לא מקשיב", "מאוד מפריע בכיתה" או נזיפה אחרת מעין זו, ושעליהם לשלוח את הילד לאיבחון. באיבחון, נהוג לתת לילד כותרת (דסלקט,דסגרף,ADHD וכו') ואז להחזיר אותו למערכת החינוך עם המלצות להקלות במבחנים. אין חובה על בית ספר למלא אחר המלצות המטפל, ולעתים הם מסרבים לספק לילד את המתקנים או התקנים הנדרשים לטיפול שלו.

לעיתים קרובות מדי, מקבל הילד גם מרשם לטיפול תרופתי, כשהתרופה הפופולרית ביותר היא רטלין. רטלין היא תרופה שיכולה לתרום רבות לילד שנזקק לה באמת, אבל כיום קיימים שימוש יתר ברטלין וכן אינפלציה במתן התרופה. בגלל חוסר ידע או חוסר ברירה, ממלאים הורים רבים אחר הוראות המטפל, ונותנים לילדם את התרופה גם במקרים שבהם לא קיים צורך אמיתי בטיפול תרופתי.

הגישה הרווחת כיום היא הרדמת המצב ולא טיפול אמיתי בשורש הבעיה והבאת הילד לתפקוד הגבוה ביותר לו הוא מסוגל. ההקלות הן פלסטר על משהו עמוק שניתן לטיפול ולשיפור וטיפול תרופתי כשהוא לא הכרחי רק מסתיר בעיה ועוזר למורה יותר מאשר לילד.

NDFA- הגישה הנוירו-התפתחותית-תפקודית

גישת ה-NDFA היא גישה הוליסטית לאבחון ולטיפול בבעיות התפתחותיות, בהפרעות קשב ובלקויות למידה באמצעות התנסויות תחושתיות ופעילויות משחק ותנועה. ל-NDFA מגוון כלי אבחון, שמטרתן מציאת הסיבות שמאחורי הבעיה של הילד. המטפל בגישת NDFA יוצר על בסיס האבחון תכנית טיפול יחודית למטופל, שתאפשר טיפול יעיל ותוצאות מיטביות.

בבסיס גישת ה-NDFA עומדת ההבנה, שהמח הוא פלסטי, ושהוא יכול ללמוד ולהשתנות. כשאנחנו צעירים אנו חווים חוויות ולומדים רבות מסביבתנו. במידה ואנחנו לא נחשפים מספיק לגירויים מסוימים, אנחנו לא מכירים בהם מספיק ולא לומדים מהם מספיק. חוסרים כאלה בלמידה הטבעית שלנו בילדות עלולות לגרום לניוון של תפקודים שונים. לדוגמה, אדם בעל רגישות קיצונית למגע, עלול ליצור סביבו מרחב אישי גדול ולהמנע מקרבה לאנשים, כמו באירועים צפופים וכו'. כתוצאה מהתרחקות מחברה, אדם זה יפגע למעשה ביכולת החברתית שלו. בכיתה, תצטרך המורה להכריח ילד עם רגישות למגע לשבת עם בן זוג בשולחן בניגוד לרצונו. ילד כזה ימצא בסטרס מתמיד, כאשר כל מגע קל עלול לפוצץ אותו ולגרום לו לנקוט באלימות. בטיפול בילד כזה, נעבוד על תחושת המגע שלו, במטרה להרגיל אותו בהדרגה לסוגים שונים של מגע. בבסיס הטיפול תהיה שאיפה לפצות על החסך המוחי שלו בתחושת מגע, למתן את הרגישות שלו וללמד אותו להתמודד עם איתה. 

בשלב הראשון עובר המטופל אבחון מקיף, שכולל מילוי שאלון ובדיקה תנועתית ותחושתית. באבחון, נלקחות בחשבון גם תוצאות של אבחון דידקטי קודם. לדוגמה, אם מגיע לטיפול בגישת ה-NDFA מטופל שאובחן בעבר כדיסלקט, המטפל יקבל את תוצאות האבחון הקודם, וגם ישאף למצוא את הגורם הראשוני של הדיסלקציה של המטופל. המטפל עשוי לבדוק האם בעיה במערכת הווסטיבולרית גורמת לריצוד של העיניים, ובכך היא המקשה על הקריאה? או שאולי רגישות יתר למגע מנעה מהמטופל לפתח את מיומנות הכתיבה שלו?

כשמפורקת הבעיה לגורמיה הראשוניים, וברורות המערכות שבהן יש לטפל כדי להעלות את רמת התפקוד של המטופל, נבנית למטופל תכנית טיפול מתאימה. התכנית יכולה לכלול  תרגולים שיבצע המטופל בבית ואצל המטפל, כדי לעזור לו להגיע לתפקוד איכותי שיעזור לו לחוות את העולם וללמוד ללא הפרעות.

אומנויות לחימה ככלי לקידום התפתחותי לפי גישת ה-NDFA:

בשיעור אומנויות לחימה, רוכש הילד ערכי התנהגות נכונים, משמעת וביטחון עצמי, שיעזרו לו לעצב את אישיותו ולהגביר את תחושת המסוגלות שלו, לפתח מיומנויות הגנה עצמית.

אומנויות לחימה הן גם כלי חשוב לשיפור היכולות הלימודיות והחברתיות של תלמידים. בלי שנשים לב, מתרחשים בזמן אימון שינויים רבים מתחת לפני השטח. המוח של הילד מקבל שדרים ומייצר קישורים חדשים, ותוך זמן קצר חל שינוי ביכולותיו. ילד שהתקשה בקריאה עשוי להרגיש שיפור, וילד שהתקשה בכתיבה פתאום מצליח יותר. לנו המאמנים, זה נראה טבעי  שהתלמידים שלנו משתפרים בלימודים או בתפקודים חברתיים. אנו שמחים לראות את השיפור, אבל לא תמיד אנחנו מבינים מה באמת קרה או איך עזרנו בדיוק עשינו זאת.

גם הורי ילד שמתאמן באומנויות לחימה לא תמיד יהיו מודעים ליכולת של האימון לתרום לפתרון בעיות של הילד בלימודים. מבחינת ההורים, הילד נרשם ללמוד אומנות לחימה כדי לרכוש כושר גופני, ביטחון עצמי, מיומנויות הגנה עצמית וכו', ולא כדי לקבל טיפול. הורים כאלה עלולים לשמור לעצמם מידע חיוני על לקויות למידה של הילד, ולא לשתף בו את המדריך. לכן, מאמן צריך להיות קשוב ולשים לב לקשיים שמביא איתו כל ילד לאימון, ובמקרים קיצוניים לשאול את ההורים על הילד.

גישת ה-NDFA מסבירה את היכולת הטיפולית של אומנויות הלחימה ע"י חלוקת התרגילים שעליהם מתאמנים באומנויות הלחימה לקבוצות, לפי המערכות הגופניות שמשתתפות בביצוע התרגילים.

האבחון מתבצע למעשה תוך מתן תרגילים שונים ותשומת לב מרובה לצורה בה הם מתבצעים ולקשיים שהם מערימים על הילד. חשובה ההבנה אם הקושי נובע מעודף תחושה, לדוגמא ילד עם רגישות גבוה במערכת הוסטיבולרית יתקשה לבצע סיבובים או גילגולים רבים, או אם הקושי נובע מחוסר תחושה, לדוגמא ילד עם חוסר רגישות פרופריוצפטיבית יתקשה לעמוד ללא תנועה לזמן רב. אלו רק דוגמאות למספר רב של תרגילי אבחון לאותם מערכות על מנת לבדוק אותם מכיוונים שונים ולהגיע למסקנה הכי מדויקת שניתן.

אחרי אבחון הבעיה של הילד, אפשר לעזור לילד דרך תרגול ממוקד של תרגילים ספציפיים בבית.

סוגי תרגילים שיכולים לטפל בבעיות בתחום המוטורי

• גלגולים, סיבובים וקפיצות מפעילים את המערכת הוסטיבולרית.
• הנעת הגפיים בדרכים מורכבות מפתחת את הקשרים במוח.
• שימוש בנשק מערב מוטריקה גסה ועדינה, ויכול לעזור לילד באחיזת העיפרון ובכתיבה.
• תירגול של תבניות וקאטות כוללים את כל הסעיפים הקודמים. בנוסף, הוא עוזר בהתמצאות במרחב, ותנועה בין התנוחות השונות מפעילה את המערכת הפרופרויוצפטיבית, שתפקידה לשדר את תחושת הגוף העמוקה למוח.

בתחום הסנסורי והחברתי

עבודה בזוגות מתרגלת את כל ההיבטים המוטוריים, וגם מוסיפה לתרגול רובד של קשר חברתי. בתרגול בזוגות, נאלץ הילד להתמודד עם מגע טקטילי (מגע קל על פני העור) ופרפרויוצפטיבי (מגע עמוק וחזק), עם ריחות ולעיתים עם כאב. הילד לומד לכבד את בן זוגו להכיר את העובדה, שבזמן תרגול הוא צריך לשמור עליו ולא לפגוע בו.

.

לסיכום

גישת ה-NDFA דוגלת בטיפול באמצעות משחק ותנועה, שהם מובנים מלכתחילה בתרגול אומנויות הלחימה. בטיפול בילדים ישנה חשיבות יתירה לשיתוף הפעולה של המטופל ולמוטיבציה שלו לבצע את התרגילים. אומנויות הלחימה יוצקות תוכן לתירגול, ובכך מהוות כלי נהדר כדי לשכנע ילד לבצע את המוטל עליו ולהשכיח ממנו את העובדה שהוא נמצא בטיפול. המימד החוויתי של האימון הוא חלק חשוב במיוחד בשיתוף הפעולה ובמחויבות של הילד לעבודה העצמית.

גישת ה-NDFA מנסה לפתור בעיות תפקודיות ולימודיות מתוך הבנה עמוקה של המערכות המשפיעות עליהן, להקל על חוויות קשות של התלמיד בזמן השיעורים. למשל, אם קיים אצל התלמיד צורך תדיר בתנועה, או שההעתקה האיטית מהלוח מתסכלת אותו, ניתן למתן את הטיפול התרופתי באמצעות תנועה, משחק ופעילות חוויתית בין השיעורים או במהלכם.